לכאב שלי יש שם

ממש בקרוב (בתקווה שהגשם לא דפק את זה) תצא הצעדה השנתית להעלאת המודעות לאנדומטריוזיס.

לפני חודש וחצי גיליתי, אחרי 12 שנים (!) שגם אני אמורה לצעוד בצעדה הזו.

אבל, כרגיל, אם יש מסיבה אז כנראה שאני לא נמצאת בה כי אני במסיבה משלי- נכון לעכשיו, מתאוששת בבית מניתוח שעברתי לפני שלושה שבועות, שאמור להקל על הכאב שלי, הכאב שסוף סוף מישהו מכיר בו.

אחת מתוך עשר נשים סובלת מאנדומטריוזיס, וממוצע האבחון בארץ עומד על עשר שנים!! במהלך אותן עשר שנים אומללות, וגם לאחריהן, כולנו חוות כאבים שונים ומשונים שלא נראים קשורים כלל אחד לשני- מכאבי מחזור וביוץ משתקים, קושי להיכנס להריון וכאבים בעת קיום יחסי מין, ועד דקירות ברגליים, כאבים בגב התחתון, קשיים בעיכול וכן כל מיני תופעות שונות ומשונות הקורות סביב המחזור וגם לא רק.

ולמה אני חופרת לכם בעצם?

כי זה מצחיק ומגוחך כמה שהמחלה הזו נפוצה לעומת כמה שהיא מוכרת לציבור הרחב, ואפילו לעולם הרפואה.

תכננתי לכתוב ולספר על 12 השנים שלי ושל "החתול בשק", על איך החלפתי דיאטות, ונגררתי בין רופאים מכל המחלקות,מבדיקה לבדיקה לתשובה מעצבנת.נקי. אין כלום. איך במיון בנהריה אמרו שלא הגיוני שכל כך כואב בכל כך הרבה מקומות ואולי אני צריכה פסיכיאטר במקום אשפוז. איך הגניקולוגית צחקה עליי בגיל 20 שאולי עוד כוס יין תעזור לי לשחרר את האגן המכווץ שלי, ואת איך שרק באוגוסט האחרון רופאה אחת מומחית מאוד למה שהיא עושה אמרה לי שהיא הייתה בודקת אנדומטריוזיס.

אבל מה שבאמת מדיר שינה מעיני, מעבר לרופאים אטומים, זה הרעיון שאין למחלה הזו פתרון אמיתי. אני כותבת מתוך תקווה אמיתית שככל שיותר אנשים ידרשו אותו ככה אולי משהו ישתנה.

כל כך אשמח אם תשתפו.

ואם לא זרמה לכם כל החפירה, לפחות תפרגנו בלהפיץ את הציורונצ'יקים שלי שגם רוצים להיראות. בתקווה שהם יעבירו מסר שעד לא מזמן בכלל לא ידעתי שהוא שלי להעביר.

תודה שקראתם,

אשמח אם תעבירו הלאה.

וחיבוק צהוב (אפילו את הצבע של המחלה אני לא יכולה לסבול) לכל הצועדות.